ונצואלה הפכה למוקד המסוכן ביותר בימים אלו מבחינת האפשרות לעימות בין רוסיה לארה”ב. מדיניות ארה”ב בנוגע להתנהלות הרוסית ב”חצרה האחורית” תשליך במידה רבה גם על ההתנהלות הבינלאומית של רוסיה בעתיד.
בשבועות האחרונים ארה”ב ורוסיה מחליפות מהלומות מילוליות ואיומים שמעוררים זיכרונות מבעיתים מימי החשש למלחמה בין-גושית בזמן משבר הטילים בקובה. הסיבה לכך היא המתרחש בוונצואלה מאז שראש האופוזיציה במדינה, חואן גואיידו, הכריז בינואר השנה כי הוא נשיא המדינה בפועל. ארה”ב מיהרה להכיר בו ולצידה יותר מחמישים מדינות נוספות, כולל ישראל. רוסיה, ומדינות אחרות שהבולטות שבהן הן סין, איראן ותורכיה, הכריזו כי אינן מכירות בגוואידו ותמשכנה לקיים מערכת יחסים בין-מדינתית עם ממשלו של מדורו, ששולט בוונצואלה מאז מותו של הוגו צ’אווס בשנת 2013.
מאז ההכרה האמריקאית בגואיידו, המצב בין ארה”ב ורוסיה בהקשר לוונצואלה החמיר במהירות. לפני ימים מספר פורסם כי רוסיה מקימה מרכז הכשרה להטסת מסוקים וכי נחתו בוונצואלה שני מטוסים צבאיים שנשאו את מפקד כוחות היבשה הרוסיים, 100 חיילים וציוד צבאי. בנוסף, סוללות S300 נפרשו בוונצואלה והפכו, ככל הנראה, למבצעיות. שתי מערכות של VM 300S, הגרסה המתקדמת ביותר של 300S, הועברו לוונצואלה בשנת 2013.
כתוצאה מכך החריפה ההנהגה האמריקאית את התבטאויותיה ואיימה על רוסיה בסנקציות נוספות. מחלקת המדינה האמריקאית התייחסה למשלוח החיילים הרוסים כ”אסקלציה חסרת היגיון”. נשיא ארה”ב טראמפ הזהיר את רוסיה כי “כל האופציות על השולחן” אם לא תסיג את כלל אנשי הצבא והארסנל הצבאי שלה במדינה. בולטון, היועץ לביטחון לאומי, איים על כל גורם שמעורב בזירה שאינו, כדבריו, מחצי הכדור המערבי (כהד לדוקטרינת מונרו שעוצבה כבר לפני כמאתיים שנה), ופנס, סגן הנשיא, התייחס לנוכחות הצבאית הרוסית כפרובוקציה. בתגובה ציינה דוברת משה”ח הרוסי כי אנשי הצבא הרוסים יישארו בוונצואלה כל עוד מוסקבה וקראקס תסכמנה כי נוכחותם נדרשת. הדוברת טענה כי התנהלות רוסיה היא בהתאם לחוקת ונצואלה ובהתאם להסכם בין המדינות על שיתוף פעולה צבאי-טכני שנחתם ב-2001. הדוברת הדגישה גם כי רוסיה תומכת ב”כוח החוקי”. משמעות הביטוי, לפי הדוברת, היא כי לפי החוק, ההחלטה לשיתוף פעולה צבאי עם רוסיה נתונה בידי אזרחי ונצואלה בלבד (ובמשתמע, לא בידי גורמים חיצוניים), וכי מדובר בכוח היחיד ששולט בפועל במדינה.
בהתאם להתנהלות הרוסית בשאר העולם, רוסיה שואפת לתלות את פעולותיה בחוק הבינלאומי, תוך קידוש רעיון הריבונות וזכותו של ריבון להזמין לארצו כוחות זרים. לא תמיד ברור באיזה ריבון מדובר או מה זכותו למשול במדינה שסועה שיש בה מספר טוענים לכס השלטון, כגון המקרה הלובי שבו מוענק גיבוי רוסי לגנרל ח’ליפה חפטר, הנתמך גם על ידי מצרים. מול עקרון ריבונות זה, ארה”ב והמערב נוטים לפעול בשם רעיון זכויות האדם הגורס כי הפרת ריבונות מוצדקת על מנת למנוע סבל אנושי. הדבקות בעקרון הריבונות אופיינית למדינות נוספות החוששות ממעורבות חיצונית מערבית ברמה זו או אחרת. תמיכת רוסיה, איראן, סין ותורכיה במדורו נובעת ממניעים שונים, אבל המשותף להן הוא שכולן חוששות מפעילות זרה הפוגעת בריבונות השלטון המכהן, ומכוונת ארה”ב, להבנתן, להחלפתו.
חשש זה והאירועים בוונצואלה, במיוחד בראיית רוסיה, אינם מנותקים מהתפתחויות באזורים אחרים. שני מקרים בולטים הם ההתנהלות האמריקאית מול המהלכים הרוסיים בחצי האי קרים, ובהקשר של התבססות שלטון אסד בסוריה. במקרה של סוריה, רוסיה מזהה גם כי בעוד שהיא פועלת לחזק את ריבונותו ואחיזתו של אסד בשטח ולהחזיר את סוריה לתפקוד פנימי ובינלאומי, ארה”ב פועלת להציב לו מכשולים מול הקהילה הבינ”ל ועל ידי עצם המשך נוכחות כוחותיה בסוריה. בנוגע לקרים – בימים שבהם נחתו שני המטוסים הרוסיים בוונצואלה הכריז מזכיר ההגנה האמריקאי, פומפיאו, כי צפויה פעולה משותפת של ארה”ב ונאט”ו נגד רוסיה בעקבות האירועים באוקראינה. באותם ימים גם הכריזו ארה”ב וקנדה על סנקציות חדשות נגד רוסיה בגלל הפעילות הרוסית במיצרי קרץ’ ולכידתם של מלחים אוקראינים בתקרית הימית בין רוסיה לאוקראינה בנובמבר 2018. בראיית רוסיה, אם ארה”ב וארגון נאט”ו מרשים לעצמם להיות פעילים ב”חצר האחורית” של רוסיה (בימים אלו הכריז ארגון נאט”ו כי גיאורגיה צפויה להצטרף לשורותיו), אז רוסיה יכולה וצריכה להראות כי היא נוכחת ומעורבת ב”חצר האחורית” של ארה”ב.
מעבר לכך, הנוכחות הצבאית של רוסיה בוונצואלה היא אמצעי נוסף שרוסיה משתמשת בו על מנת להרחיב את המנופים שברשותה מול ארה”ב. בראיית רוסיה, נחיתותה הכלכלית והצבאית יחסית לארה”ב מחייבת אותה לייצר אמצעים לקדם את מטרותיה בעולם רב-קוטבי תוך ראייה גלובלית של הסדרים אפשריים וזיקה בין הזירות. שר החוץ הוונצואלי אף ביקר לפני ימים מספר בסוריה, בחסות רוסיה כמובן, והכריז כי שתי המדינות נלחמות נגד הדורסנות האמריקאית. יועצו של הנשיא פוטין למדיניות חוץ, אושקוב, יצר במובהק זיקה בין שאיפותיה של רוסיה בסוריה לבין המתרחש בוונצואלה באומרו כי אל לארה”ב לדאוג בנוגע לפריסה הרוסית בוונצואלה, אלא להתמקד בנסיגתה מסוריה.
מתוך שאיפה זו למנופים גלובליים, רוסיה חותרת למצב את עצמה כחיונית במוקדי סכסוך בינלאומיים. באופן זה היא הפכה לגורם המשמעותי ביותר בנוגע להסדרה ושיקום בסוריה. סוגיית הפליטים, שהפכה לבעלת משמעות אלקטורלית למשטרים באירופה, נתונה במידה רבה בידיו של הנשיא פוטין. לפי היגיון זה רוסיה ממשיכה, כאמור, לבסס נוכחות צבאית וביטחונית בוונצואלה כמרכיב חשוב בפעילותה, וכך גם באזורים נוספים כגון אפריקה (ברפובליקה המרכז אפריקאית, למשל, היועץ לביטחון לאומי הוא אזרח רוסי). רוסיה משדרת למדינות העולם כי מדיניותה היא עמידה לצד בנות בריתה גם בתקופות משבר, מדיניות שעשויה לשמש אותה בשאיפותיה להתפשטות עתידית.
עם זאת, בהתחשב בקרבתה של ונצואלה לארה”ב, ועל רקע ההצהרות האמריקאיות הלוחמניות, נראה כי רוסיה בוחרת בנתיב מסוכן בוונצואלה העשוי, בתרחיש קיצוני, אף להוביל לעימות צבאי בינה לבין ארה”ב. ברם עמדת הקרמלין, הנועזת לכאורה, אינה מבוססת על עלבון היסטורי ורגשות נקם אלא על ניתוח אסטרטגי של עמדותיה של ארה”ב בשנים האחרונות. בקרמלין זוכרים היטב את הקווים האדומים שהציב הנשיא אובמה בנוגע לשימוש בנשק כימי בסוריה, ואת חוסר המעש האמריקאי לאחר שקווים אלו נחצו. הרוסים מעריכים גם כי לא סביר שלאחר שטראמפ מקדם הוצאת כוחות מסוריה ומאפגניסטאן בפרט, ותומך בצמצום המעורבות האמריקאית במוקדי סכסוך בינלאומיים בכלל, הוא יפעל להכנסת כוחות לוונצואלה. הנחה גאו-אסטרטגית נוספת היא כי טראמפ לא ימהר להפוך מדינה בקרבת ארה”ב ל”סוריה שנייה”.
אם החישובים בקרמלין מדויקים, הצלחה רוסית בהובלת האירועים בוונצואלה ושימור משטרו של מדורו, הנשען לחלוטין על הסיוע הרוסי, צפויים להוביל להתרחבות דריסת הרגל הרוסית הגלובלית. במערכת הבינלאומית כולה, ובמיוחד ברוסיה, צופים וממתינים לתגובת ארה”ב להתנהלות הרוסית בוונצואלה. ההרתעה האמריקאית ברחבי העולם מול השאיפות הרוסיות הגלובליות תיגזר בשנים הקרובות, במידה רבה, מההחלטות שתתקבלנה בימים הקרובים בבית הלבן בהקשר זה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Bigstock
- בניית אתרים